סיפור קצר - יער הינשופים בצהלה תל אביב

יער הינשופים-מאת- ס. ארליכמן

מבוסס על סיפור אמיתי

אתם מכירים את יהונתן? יהונתן בן 10. הבית של יהונתן נמצא בקצה הרחוב ואחריו ישנו שדה קטן. פעם גידלו בשדה תפוחי אדמה או תותים אבל היום יש שם בעיקר רגבים יבשים כמעט כל השנה ובחורף, אחרי שיורד גשם, יש שם שלוליות. יהונתן מאד אוהב שלוליות. הוא מאד אוהב למדוד שלוליות עם הנעליים. הכלל בשלוליות הוא כזה: אם אתה נכנס לשלולית והמים לא מגיעים לגרביים אז זה לא נחשב. הבעיה היא שאמא לא ממש מרוצה מזה כשהוא חוזר הביתה עם בוץ וגרביים רטובות אז יש מעט מאד הזדמנויות לבדוק שלוליות. מעבר לשדה הלא מעובד יש יער קטן. כלומר זה לא ממש יער, יותר נכון מספר עצים שנשארו מפעם. אקליפטוסים שהגיעו לכאן מאוסטרליה. לפעמים הוא מדמיין לעצמו איך האקליפטוסים הגיעו לכאן מאוסטרליה. אקליפטוסים ענקיים. אבא סיפר לו שהביאו אותם לייבש ביצות, בגלל המלריה. מלריה ואקליפטוס נשמעו לו מילים מאד מתוחכמות. מלריה זה נשמע מאד מפחיד אבל קשה לדמיין ביצות כשכל הזמן מזהירים בטלויזיה שאין מים וישראל מתייבשת. אולי זה בגלל האקליפטוסים. באופן כללי הוא חשב לעצמו, עדיף כבר שהיו מביאים כמה קואלות חמודות יחד עם האקליפטוסים.

החלון שלו, מעל המיטה, פונה לעבר היער הזה, שנקרא יער הינשופים.

בלילה, כשאמא אומרת לו ״יהונתן, כבר מאוחר, צריך ללכת לישון״ והוא בכלל לא עייף, הוא נכנס למיטה, מתכסה בשמיכה וממתין לקולות. ראשונים הצרצרים. הם מנסרים את החושך בנגינה המונוטונית שלהם והוא מקשיב. יש אחד שהוא קורא לו משה. משה הוא הצרצר עם הצרצור הכי מרשים. אחרי הצרצרים הוא שומע קרקור של צפרדע. אולי אחת ואולי כמה. כל הצפרדעים נשמעות לו אותו דבר. לכן הוא קרא לכולן יעל, למרות שהוא יודע שיעל זה סוג של צבי שחי במדבר. גם צפרדעים קופצות כמו יעלים אז הוא קורא להן יעל. יעל זה גם השם האהוב על יהונתן. אבל זה סוד.

ישנם כמובן גם כלבים וחתולים שנובחים ומייללים בהתאמה, אבל הם לא נחשבים כי מגדלים אותם בבית. אבל הכי הכי יותר מכל הקולות של החיות בלילה יהונתן הכי מחכה לצרחה של הינשוף, שחי ביער הינשופים. כשהוא חוזר מבית הספר הוא עובר דרך יער הינשופים. בצהרים, כשהשמש מאירה בשמים, היער לא נראה מפחיד והאקליפטוסים הענקיים לא נראים כל כך מאיימים. הכל שקט חוץ ממספר ציפורים שמצייצות על ראשי העצים. ינשופים הוא אף פעם לא ראה, אבל הוא יודע שהם שם. גם כי קראו לזה יער הינשופים וגם כי אחרי משה ויעל מגיעה תמיד הצרחה הראשונה של הינשוף. יהונתן יודע שהיא עומדת להגיע בערך ב 9 בערב. והוא מביט בשעון הגדול שעל המדף ליד המיטה ומחכה. ממתין בפחד לצרחה הזאת של הינשוף. ואז, הוא מתרומם ומביט אל מחוץ לחלון, מנסה לראות את הינשוף. בדרך כלל הוא לא ראה כלום כי היה מאד חשוך אבל פעם אחת, בשעת לילה מאוחרת, כשהינשוף צרח ממש קרוב לחלון, אבא בא לחדר שלו, ואמר לו להיות בשקט בשקט, הוא נעל נעלי בית והם הלכו יחד לחפש את הינשוף. ״שילבש מעיל״. אמא אומרת. ״הי, למה אתה מספר את הסיפור שלי על הינשוף? אני רוצה לספר אותו בעצמי. בגוף ראשון.״ טוב, ילדים, בשלב זה יהונתן יספר לכם בעצמו מה קרה באותו לילה.

איך אמא יודעת שאני בלי מעיל, בלי להסתכל, אני לא מבין את זה. ״ושלא ייצא עם נעלי בית״ הזהירה בקול. אבא ואני החלפנו מבטים מלאי אשמה. בכל אופן, לבשתי מעיל והחלפתי נעליים ויצאנו מהבית.

היה חשוך. האקליפטוסים נראו מאד מפחידים מעבר לשדה. הם נראו כמו מפלצות עם המון זרועות, שנעו ברוח כאילו הן מנסות לתפוס אותנו. החזקתי את היד של אבא חזק מאד.הרגשתי כמו בהרפתקה. דילגנו מעל הרגבים של השדה. הקולות של הרגבים שמתפרקים להם מתחת לנעליים שלי היו מאד נעימים. האוויר הייה יבש וקר. באמצע השדה התיישבנו על האדמה ואבאעשה לי סימן להיות בשקט בשקט. חיכינו וחיכינו. הייתי צריך למצוא בראש שלי את כל הסבלנות מכל הזמנים בשביל לשבת בשקט ולחכות. נזכרתי שבכל פעם שאני מתלונן שמשעמם לי אמא אומרת שזה ״חשוב מאד לדעת להשתעמם״ כי אז הדמיון מתפתח. אז ישבתי בשקט ליד אבא ופיתחתי את הדמיון. כמעט התייאשתי כבר אבל אז אבא הראה לי באצבע את הציפור הענקית שעברה מעלינו והתיישבה על ענף ממש מעל השדה. הינשוף סובב את הראש הגדול שלו ולרגע אחד הביט בי בשתי עיניו הענקיות. הוא עצם אותן ופתח שוב והסתכלנו אחד על השני. הינשוף פרש את כנפיו ועף לו לחפש אוכל. ואני הסתכלתי על אבא. החיוך לא נמחק לי מהפרצוף. חיכיתי לספר על הינשוף לכל החברים בכיתה.

״צילמת אותו בטלפון?״ הם שאלו.

״צילמתי אותו בלב״ אמרתי בחיוך.